תנ"ך על הפרק
בראשית כא
21
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
לידת יצחק, גירוש ישמעאל, הברית בין אברהם לאבימלך
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ר"ה י"א א') כאשר אמר. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן בל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, דכתיב (כ' י"ז) ויתפלל אברהם [על אבימלך] וכתיב בתרי' וה' פקד את שרה כאשר אמר, כאשר אמר אברהם על אבימלך במה שהכריח לו להוציא המלות כאשר אמר מפשטן דקאי על הקב"ה, משום דיש בפסוק זה כפל לשון, וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש כאשר דבר, ולכן דריש ע"ד אסמכתא דלשון אחד מוסב על אברהם וכדמפרש. –
וע' בברכות נ"ה א', האי מאן דחזי חלמא יאמר וכו' בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים, וכתב המג"א בסי' ק"ל ס"ב דצ"ל מקודם בין שחלמתי על אחרים, יען כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, ע"כ, ותימה בעיני שמהפך נוסחא קבועה בגמרא בשביל ראי' שאינה מכרחת כלל, כי לא אמרו בגמרא רק שאם מתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר והוא אינו מתפלל אז על עצמו הוא נענה תחלה, אבל בודאי כשמתפלל בנוסח תפלה כללית, בודאי צריך מקודם לבקש על עצמו, כי אדם קרוב לעצמו וחייך קודמין, וראי' לזה מתפלת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כ"ז ב') יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה ולא יכשלו חברי בדבר הלכה, הרי שביקש מקודם על עצמו. [ב"ק צ"ב א'] וימל אברהם. האב חייב בבנו למולו, דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים גוהציוי הוא כנראה הפסוק דפ' לך, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, וכנראה אל זה כיון רש"י בשבת קל"ב ב' בזה"ל, והא דאביו מצוה עליו למול נפקא לן מהמול לכם כל זכר, עכ"ל, ומצויין לקדושין כ"ט א', היא הסוגיא מדרשא שלפנינו, ובאמת לא נמצא כאן רמז לפסוק זה רק ע"פ הבאור שכתבנו, דזה כלול בלשון כאשר צוה אותו אלהים, ודו"ק. אשכחן מיד, לדורות מנלן דואע"פ דכתיב (ס"פ לך) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, אך משם אין הכרח שהחיוב על האב, דאפשר על הב"ד ועל כל איש מישראל מדין ערבות. , תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות הומביא ראי' לזירוז מדכתיב בפ' ואתחנן צו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ולדורות – דכתיב (פ' שלח) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרותיכם, ולכן מכיון דכתיב כאן כאשר צוה אותו אלהים, הרי צוהו גם לדורות. ונראה דאין הפי' דבכלל הפעל צו מורה על לדורות, שהרי מצינו פעמים רבות מאד שהוא מורה על פקודה לשעתה, כמו ויצו יוסף לאשר על ביתו הבא את האנשים, ויצו פרעה לכל עבדיו, וכהנה עצמו מספר, אלא הפי' דהפעל צו דכתיב בהקב"ה בחקים ומשפטים הם מצות לדורות.
וטעם הדבר שמשונה צואת הקב"ה מצואת בשר ודם לענין זה, נראה פשוט, משום שבו"ד אין כחו לצוות לדורות, מכיון שאיננו נצחי, משא"כ הקב"ה שהוא חי וקים לעד, לכן פקודתו עומדת לעד. –
אך צ"ע לכאורה שמביא ראי' לסתור, שהרי בצו שביהושע שמביא בזה כתיב גבי' וחזקהו ואמצהו ובצו שבפ' שלח כתיב אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, משמע דאי לאו דכתיב הני הוספת דברים לא הי' די בפעל צו לחוד להורות על זירוז ועל דורות, וא"כ איך מביא מהם ראי' על צו סתם.
ונראה דכונת הגמרא לדרוש כן בדרך גז"ש כמו כתיב הכא צוה וכתיב התם צוה, מה התם זירוז מיד ולדורות, דכן כתיב שם מפורש, אף הכא מיד ולדורות, והכונה היא, דפעם אחת גילה הכתוב ענינו של פעל צו בדינים וחוקות התורה, ומורים כן על שארי מקומות. –
ודע שכתבו הפוסקים דענין הזירוז במילה אינו מגוף ועיקר הדין, אלא רק הידור מצוה, שמחבבין את המצות, והיא מצות זריזין, וכמ"ש כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימין למצות, וצ"ע דהכא דריש כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד, מבואר שהזירוז במילה היא מצוה דאורייתא מעיקר הדין, ואפשר לחלק בין גדרי הזריזות, היינו בין זריזות מעשה המצוה ובין הזריזות בזמן, וצ"ע. (קדושין כ"ט א') כאשר צוה אותו. האשה אינה מחויבת למול את בנה, דכתיב כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה ווהקשו התוס' למה לי קרא תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא היא דאינו נמול אלא ביום, וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ותרצו דאתיא כמ"ד ביבמות ע"ב א' דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה, עכ"ד, ולכאורה צ"ע, דהא אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום, ואולי כונתם דרוצה הגמרא למילף אף למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה, אבל למ"ד דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום באמת אין צריך למילף מאותו, אלא בלא"ה ידעינן פטורה ככל מ"ע שהז"ג.
ובזה י"ל טעם על מה שהשמיטו הפוסקים מפורש פטור דנשים, אע"פ דהגמרא מביא דרשא מיוחדת לזה, יען כי אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה נוהגת רק ביום, א"כ ממילא פטור זה נכלל בכל הפטורים ממ"ע שהז"ג וכמש"כ התוס', וזה דבר ידוע וא"צ להפוסקים להשמיענו. –
ודע דלכאורה צ"ע למה לא יליף הגמרא פטור דאשה מלמול את בנה מפסוק המול ימל (פ' לך) דדרשינן ביה לענין עובדי כוכבים וישראל ערל שאין מוהלין מטעם דכל מי שהוא נמול ימול, וכן דרשינן כהאי גונא בענין אחר לענין פסול אשה לכתוב תפלין מדכתיב וקשרתם וכתבתם, כל מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וי"ל ע"פ מש"כ תוס' בברכות כ' ב' שאשה אומרת בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרנו, יען דכיון דלא שייכא בה מילה לא שייך להוציאה מכלל לשון זה, וכן אמרו כה"ג בע"ז כ"ז א' לענין הכשר אשה למול משום דכיון כמאן דמהילא דמיא אין לדרוש בה כל שהוא נמול ימול, וכן נאמר גם כאן לענין פטור אשה מלמול את בנה דלא שייך למעט מהמול ימול כיון דאינה שייכא במילה. .
(שם שם) היניקה בנים שרה. וכי כמה בנים היניקה שרה, א"ר לוי, לפי שהיו אומות העולם מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, מה עשה אברהם, הלך וזימן את כל גדולי הדור ושרה זימנה את נשותיהם וכל אחת הביאה את בנה עמה בלא מניקתה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות והיניקה את כולם זוע"ע לקמן ריש פ' תולדות המשך לאגדה זו שהיו עוד מרננים אם אברהם בן מאה שנה יוליד, מיד נהפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק, ע"כ, והנה לא נתבאר איפה מרומז עיקר דרשא זו שנעשה קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם, ויתכן לומר משום דלכאורה קשה בלשון שרה כאן, הלא היא כונה לומר בזה דברים מוכרחים שיודו הכל שמאברהם ילדה, וא"כ מה זה שאמרה כי ילדתי בן לזקוניו ואיה איפה ההכרח לזה שלאברהם הולידה, ולבד זה אין בדבר זה ענין נסי, כי הלא כמה זקנים מולידים.
ולכן י"ל דדרשו חז"ל המלה לזקוניו מפני שאינה נמצאת בכל התנו"ך זולת כאן, וביתר המקומות במובן כזה כתיב לעת זקנתו, כמו בשלמה (מ"א י"א וט"ו), וכן אמר אליעזר ותלד שרה בן לאדוני אחרי זקנתה ולא לזקוניה, וידוע בחז"ל דכל מלה שאינה מצויה דרשוה בסימנים ורמזים ובנוטריקון בכל אופן שהוא, וכמו שנבאר בהמשך החבור בכמה מקומות, ולכן דרשו כאן ע"ד רמז ונוטריקון לזקוניו – כמו לזיו איקוניו, היינו דומה לפרצופו, ובזה רמזה גם ענין נסי גם ענין הכרחי שמאברהם ילדה, ודו"ק. –
ודע דמה שהיתה צריכה שרה כדי לברר אמתת הענין להניק בני אחרים ולא הניקה את יצחק עצמו, י"ל ע"פ מש"כ המפרשים בפ' הלשון ויגמל שהי' יצחק נגמל מעצמו שהי' יונק כ"ד חדשים ואח"כ הי' מואס בהנקה [ע' במפרשי רש"י כאן בשם מהרש"ל] וא"כ לא היתה יכולה להניק את יצחק שלא הי' רוצה עוד בזה והוכרחה להניק בני זולתה. .
(ב"מ פ"ז א') ויגמל. דרש רב עוירא, מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק חבעין יעקב מעתיק כל הפסוק, ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ויתכן דמדייק כפל הלשון ביום הגמל את יצחק, דלפי המשך הענין והלשון הי' די לכתוב ביום הגמלו, כיון דמוסב על יצחק, ולכן דריש דכפילת השם יצחק רומז לזרעו, ע"ש הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. –
ובפרקי דר"א פ' כ"ט מסמיך על לשון זה ביום הגמל חיוב לעשות סעודה ביום המילה, ודריש ע"ד רמז ואסמכתא ביום ה"ג מל את יצחק, כלומר ביום השמיני, ה"ג בגימטרי"א ח', ויתכן דמדייק מדלא כתיב ביום ההוא, דהא כבר כתיב ויגדל הילד ויגמל, לכן רומז דביום המילה, היינו ביום השמיני, עשה ג"כ משתה.
וע' בנדה ל"א ב' דיש לדייק משם דלסעודת מילה יש סמך נאמן מן התורה, דאיתא שם, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים [שאסורים בתה"מ], ופירש"י כולם שמחים שאוכלים ושותים בסעודה [וע' מש"כ בבאור אגדה זו ר"פ תזריע], ומבואר שמפני טעם זה הגבילה התורה זמן המילה, הרי דלחיוב סעודה ביום המילה יש סמך בתורה, וזה דבר חדש. וצ"ע לפי"ז מ"ש בתנחומא ס"פ חיי ור"פ תצוה אפילו אדם ממשכן עצמו ומשמח אותו היום [של ברית מילה] מה שלא נצטוה, ולפי מש"כ אינו מבואר כ"כ הלשון שלא נצטוה, וצ"ל דהכונה דאעפ"כ אין מצותו מפורש בתורה. –
ודע שכתב המג"א בסי' קל"א ס"ק י"א דיש מקומות שנוהגים לעשות סעודת מילה בלילה שאחר יום המילה, ותמה אני על מה סמכו בזה, והלא מכיון דעיקר חיוב הסעודה ילפינן מן ביום הגמל, כמש"כ, ודבר ידוע הוא, דכל מקום שנאמר ביום מצותו ביום דוקא, כמבואר במשנה וגמרא מגילה כ' ב', וכן מפורש בגמרא שם ז' ב' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא ימי משתה כתיב, וה"נ ביום כתיב.
וכן נראה ראי' מכרחת לאיסור דבר זה מאגדה דנדה שהבאנו, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ופירש"י מפני מה מילה בשמיני ולא בשביעי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ, ואי ס"ד דמותר לעשות הסעודה בלילה שאחר יום המילה, אכתי תקשה מפני מה אין מילה בשביעי, ואי משום שלא יהיו אביו ואמו עצבים הלא אפשר לעשות הסעודה בליל השייך לשמיני ואז יכולה לטבול ולהיות מותרת לביתה [מדין תורה, כפי שיתבאר בר"פ תזריע) –
וגם אפשר ליישב ע"פ זה הערה נכונה מה ששמעתי מדקדקים לפי המבואר דמצוה לעשות סעודה ביום המילה, ואין לך זריז ומחבב מצות כאברהם אבינו [ע' נדרים ל"ב א'] א"כ למה לא נזכר שעשה אברהם סעודה ביום המלו את עצמו.
אך הנה כפי שנתבאר מקור הסמך שעשה אברהם סעודה ביום מילת יצחק נובע מפרקי דר"א ע"פ הדרש ביום הגמל – ביום ה"ג [ביום השמיני] מל את יצחק ועשה סעודה כמש"כ למעלה, ובאותן פרקי דר"א (פכ"ט) מבואר דאברהם מל עצמו ביום הכפורים [ע' תוס' ר"ה י"א א'], א"כ ניחא מה שלא עשה סעודה במילתו, והנה אם נימא דמותר לעשות סעודה בלילה שאחר יום המילה אכתי קשה למה לא עשה סעודה במילתו במוצאי יוהכ"פ, ודו"ק. ואע"פ שראי' אגדית היא, בכ"ז כיהודה ועוד לקרא, לראיות הקודמות, ראויה להאמר. –
וע' במ"ר ובפירש"י, ויעש אברהם משתה גדול, שהיו שם גדולי הדור, ולא נתבאר מאין דרשו כן ומה קשה להם לפרש משתה גדול כפשוטו משתה רחבה ביד רחבה, וכמו באחשורוש ויעש המלך משתה גדול. ואפשר לפרש בטעם הדרשא, משום דבכ"מ דמצינו עשית משתה כתיב למי ולמי נעשה המשתה, וכמו לעיל בפרשה זו (י"ט ג') ויעש להם משתה, ולהלן בפ' תולדות ויעש להם משתה, ובפ' ויצא ויאסוף את אנשי המקום ויעש משתה [פי', לאנשי המקום], ובס"פ וישב ויעש משתה לכל עבדיו, ובמלכים א' ג' ויעש משתה לכל עבדיו, ובאסתר א' עשה משתה לכל שריו, עשה המלך לכל העם משתה, ועוד כהנה, וכאן לא נתפרש למי עשה אברהם את המשתה, ולכן דרשו שהיו שם גדולי הדור, וסמכו זה ברמז במלת גדול. וטעם הדבר שהי' צריך לגדולי הדור נתבאר לעיל בדרשא בפ' ז' היניקה בנים שרה. .
(פסחים קי"ט ב') מצחק. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, דרש ר' עקיבא, אין צחוק האמור כאן אלא ע"ז, וכה"א (פ' תשא) ויקומו לצחק,. ר' אליעזר אומר, זה ג"ע, וכה"א (פ' וישב) בא אלי העבד העברי לצחק בי, ר' יהושע אומר, זה שפיכות דמים, וכה"א (ש"ב ב') יקומו נא הנערים וישחקו וגו' וחרבו בצד רעהו, ואני אומר, חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק מי שעושה כן, אלא אין צחוק זה אלא ירושה, שהיה ישמעאל מצחק ואומר אני בכור ונוטל שני חלקים, – ורואה אני את דברי מדברי ר' עקיבא טלאו דוקא מדברי ר"ע לבד אלא גם מדברי כל החכמים הדורשים בזה, כמ"ש חס ושלום וכו', ומה שתפס דברי ר"ע הוא משום דר"ע הי' דורש בשם כולם כמ"ש דרש ר"ע, וכולל דברי כולם בשם דרשת ר"ע. ובמ"ר פרשה זו (פנ"ג) נדרש אין צחוק זה אלא גע"ר בשם ר"ע ולא כמו שלפנינו בשם ר"א, ונראה עיקר כגירסת המדרש, יען דלפי אותה הגירסא דורש ר"ע ע"פ שיטתו באבות (פ"ג מי"ג) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ומכיון שהי' ישמעאל עוסק בשחוק וקל"ר כמ"ש מצחק הי' בא גם לעבירת עריות.
ומה שנראה לרשב"י הכרח פירושו מדברי שאר החכמים לא נתבאר, דמה שאמר חס ושלום וכו' הוא רק להשיב על פירושיהם הם, אבל לא הכרח לפירושו, ונראה פשוט משום דכתיב סמוך לצחוק זה, שהי' שרה אומרת כי לא יירש בן האמה הזאת וכו', משמע דכל הפטפוטי דברים היו בדבר הירושה.
ובאמת צ"ע לפי דעת הדורשים דצחוק זה הוא ע"ז או גע"ר או שפ"ד, מה שייך לפי זה הטעם כי לא יירש, ומה נתינת טעם הוא לגרש את ישמעאל.
ויש להסביר הדבר ע"פ מ"ש בקדושין ס"ח ב' על הפ' דפ' ראה כי יסיתך אחיך בן אמך, פריך הגמרא וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית, ומה ת"ל בן אמך, ומשני משום דהו"א דהסתה שייך דוקא באחיו מן האב דסני לי' משום דממעט לי' בחלק ירושתו, ולכן צותה התורה שלא ישמע לו, משום דקרוב לודאי שרוצה להכשילו, אבל. באחיו מן האם דלא ממעט לי' בחלק ירושתו ולא סני לי' הו"א דישמע לי', קמ"ל.
ומבואר מזה, דמי שנוגע בירושתו הוא שונא גמור לו, ומחמת זה משתדל להסיתו ולהעביר אותו על דת, ויסיתנו ללמוד ממעשיו, ועל זה אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, וא"כ בודאי שונא הוא ליצחק, וא"כ יש לחוש שמא יסיתנו במכוון ללמוד ממעשיו, לכן גרש אותו. –
ויש להעיר מ"ש רשב"י שאין נראים לו דברי חבריו שצחוק האמור כאן הוא דבר עבירה משום דחלילה שיהי' בביתו של אותו צדיק שיעשה כן, שזה באמת רק סברא חיצונית וגם אינה מוכרחת, שהרי מצינו את עשו בביתו של יצחק ועשה מה שעשה, כמ"ש בב"ב ט"ז ב' שביום אחד בא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בתחיית המתים וכפר בעיקר וכו', בעוד שהי' לו באפשר להביא ראי' מכרחת שע"כ אי אפשר לומר כפי' חבריו דצחוק זה הוא דבר עבירה, שהרי אמרו בר"ה ט"ז ב' אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר [בסמוך פ' י"ז, מיד אחרי גרש שרה את הגר וישמעאל] כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, ומבואר במ"ר פ' שמות פ"ג והובא בפירש"י בסמוך שהיו המלאכים מקטרגים שלא ימציא לו הקב"ה לישמעאל באר מים מפני שעתיד להמית את ישראל בצמא, ואמר להם הקב"ה, אין אני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ועכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו, עכשיו צדיק הוא, ע"כ, ולפי"ז אי ס"ד כפי' החכמים דצחוק שבכאן הוא דבר עבירה, ע"ז או גלע"ר או שפ"ד, וענין מציאת הבאר הי' תיכף אחר מעשה צחוק זה כמבואר בפרשה, א"כ הלא גם באותה שעה רשע הי', ואיך אמרו המלאכים עכשיו הוא צדיק.
וכל כך נאמנה וחזקה ראי' זו לדעתנו עד שצריך עיון רב ליישב דעת החכמים מהערה זו, וצ"ל בהכרח או דלא ס"ל כלל כדעת זה הדורש [ר' יצחק] דאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי אותה שעה [אף כי זה דוחק מכמה טעמים], או דיפרשו באשר הוא שם בענין אחר כמש"כ רמב"ן בפ' י"ז דע"ד הפשט הוי הפי' סמוך לו, ר"ל לא מרחוק, ואינו בא כלל לדרשא הנ"ל או כמו שנבאר הפי' להלן אות י"ג, ואין משיבין מן הדרש, ואין להאריך עוד. .
(תוספתא סוטה פ"ו) שמע בקולה. מלמד ששרה אמנו נביאה היתה ינראה בטעם הראי', משום דאל"ה לא הי' הקב"ה מרשה לאברהם לשמוע בקולה בלא גבול וקצבה, וע' משכ"ל ס"פ נח בפ' ואבי יסכה. .
(מגילה י"ד א') כי ביצחק וגו'. האומר קונם שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בנכרים, והאיכא ישמעאל – כי ביצחק יקרא לך זרע, והאיכא עשו – ביצחק ולא כל יצחק יאאבל גרים הם בכלל זרע אברהם וכמו שבארנו לעיל בפ' לך בפסוק כי אב המון גוים נתתיך, יעו"ש. –
ויש להעיר בקדושין ס"ח א' שחקרו למצוא מקור בתורה דשפחה שילדה מישראל הולד מתיחס אחריה ולא אחר האב, ולמה לא הביאו ראי' מלשון שאמר הקב"ה לאברהם וגם את בן האמה, ולא וגם את בנך מן האמה, הרי משום דלא נקרא בנו, ויתכן לומר דלכן לא הביאו מכאן משום דמאברהם אין ראי' לדעלמא, אחרי שבפירוש הוציא הקב"ה את ישמעאל מכלל יחוס משפחתו של אברהם כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע. .
(נדרים ל"א א') כי ביצחק וגו'. [מפני מה לא נתחייבו בני ישמעאל במילה, והכתיב (פ' לך) ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם], משום דביצחק יקרא לך זרע כתיב, א"כ בני עשו לחייבו – ביצחק ולא כל יצחק יבוע"ל בפ' לך בפ' את בריתי הפר לענין חיוב בני קטורה במילה. .
(סנהדרין נ"ט ב') באשר הוא שם. א"ר יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם יגאע"פ שהוא עתיד להרשיע לאחר זמן, וכמו בישמעאל שקטרגו המלאכים שלא ימציא לו הקב"ה באר מים מפני שהוא עתיד להמית את ישראל בצמא, כמובא ברש"י בגמרא ובפסוק כאן.
וע' מש"כ לעיל בפ' ט' סוף אות ט' בשם הרמב"ן בבאור הלשון באשר הוא שם ע"ד הפשט, וגם יש לפרש ע"פ מ"ש בנדרים מ' א' מנין שהשכינה שרויה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי, והנה כמבואר כאן הי' ישמעאל חולה, ולפי"ז י"ל דהלשון באשר הוא שם מוסב על הקב"ה, כלומר באשר הוא שם מראשותיו של החולה. .
(ר"ה ט"ז ב') השבעה לי. א"ר חמא בר חנינא, בימי שמשון הוחלה שבועתו של אבימלך, מפני שהפלשתים פרצו הגדר תחלה, שנאמר (שופטים י"ג) והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים ידכתב מהרש"א דאין לפרש שהוא יתחיל להושיע את ישראל מיד פלשתים, דהא כבר כתיב (שופטים י') ויאמר ה' וגו' הלא ממצרים וגו' ומן פלשתים וגו' לחצו אתכם וגו' ואושיעה אתכם מידם, א"כ לא הי' הוא המתחיל, ולכן דרשו והוא יחל מלשון לא יחל דברו, עכ"ל, ור"ל בטלה השבועה שהשביע אבימלך לאברהם מפני שבניו של אבימלך [הפלשתים] פרצו הגדר תחלה והתגרו בישראל. ומכאן מוכח דשנים שנשבעו זל"ז ואחד עבר על השבועה פטור גם השני משבועתו, והפוסקים חקרו בדין זה ולא העירו מכאן. –
והנה במ"ר כאן אמרו על הפסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ג' דורות, עד כאן רחמי האב על הבן, בנו של הבן ובן בנו, וכ"מ בגמרא חולין ס' ב', ולפי דרשא זו בהכרח צ"ל דבימי שמשון הי' חי עוד נכדו של אבימלך, דאל"ה לא הי' צריך לומר הוחלה שבועתו כיון דבלא"ה לא היתה השבועה רק עד ג' דורות, וע' בחא"ג וברש"י חולין שם, וע"ע מש"כ השייך לפ' זה בפ' דברים ב' כ"ג. –
ודע דעל יסוד הדרשא הנזכרת שבמ"ר י"ל מה שאמרו בירושלמי ב"ב פ' מי שמת דסתם אחים שותפים הם עד ג' דורות לענין ירושה וכדומה, ור"ל דדמי כאלו אביהם קיים, וע' בס' רה"ז. .
(סוטה י' א') והוכח אברהם. וכתיב בתרי' (פ' כ"ז) ויכרתו שניהם ברית, מלמד שהתוכחה מביאה לידי שלום טוועיין בערכין ט"ז ב', א"ר יוחנן בן נורי, הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו וכו', וכש"כ שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר הוכח לחכם ויאהבך, ולפלא שלא הביא מדרשא זו שלפנינו דבתורה כתיבא, ועוד כי כפולה היא לקמן בפ' תולדות גבי יצחק ועבדי אבימלך דכתיב שם וילכו מאתו בשלום ודרשינן שם ג"כ כהאי גונא שהתוכחה מביאה לידי שלום, ואולי מפני שרוצה להביא הוכחה למדת אהבה דזה מפורש רק באותו הפסוק דמשלי. ועי' בספרי ריש דברים, ובהגהות הגר"א שם. .
(ספרי ר"פ דברים) ויטע אשל. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר אשל זה פרדס וחד אמר אשל זה פונדק, בשלמא למ"ד פרדס היינו דכתיב ויטע, אלא למ"ד פונדק מאי ויטע, כדכתיב (דניאל י"א) ויטע אהלי אפדנו טזפונדק היא אכסניא לאורחים, לתכלית הכונה לפרסם שם ה' כפי שיתבאר בסמוך. ונראה דכלל דרשא זו נסמכת על מ"ש במ"ר מאי אשל – שאל [בהיפך אותיות, כמו כבש כשב, שמלה שלמה], כל מה שהי' אדם שואל בו הי' מטעים, תאנים ענבים ורמונים, ר"נ אמר פונדקי, שאל מה תרצה, בשר עופות דגים יין, ולפי"ז מבואר הדרשא שלפנינו.
וע' בכתובות ח' ב' למד שאברהם אבינו הי' בעל גמלות חסד, ופירש"י דכתיב ויסע אש"ל, נוטריקון אכילה שתיה לויה, אבל לפנינו הובא בגמרא פסוק אחר בענין זה, והוא הפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (י"ח י"ט) וצדקה היינו גמ"ח כמש"כ שם במקומו, יעו"ש. .
(סוטה י' א') ויטע אשל. אמר ריש לקיש, מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים יזעיין בדרשא הבאה ומש"כ שם. .
(שם שם) ויקרא וגו'. אמר ריש לקיש, אל תקרא ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב, כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם, וכי משלי אכלתם, והלא משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם יחנראה דדריש כן משום דקשה לי' מה שייכות קריאת ה' לנטיעת אשל, אבל לפי הדרשא ויקריא שייך שפיר, דריש לקיש לשיטתי' בדרשא הקודמת שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים כדי שיתאספו אליו המון רב, ויהי' לו מקום וסבה לקרוא בשם ה' ולהודיע אלהותו בעולם, אשר כנודע אך זה היתה מטרתו וחפצו של אברהם אבינו כל ימיו, וכמבואר בר"פ לך בפ' ואת הנפש אשר עשו יעו"ש. .
(שם שם ב')